כי ראיתי את דרכי נעלמת ביער סבוך, בין קירות חורשים ובתוך האדמה המדממת רגלי ננעצו, היכו שורשים
ולרגע יכולתי לשמוע עלים מלמדים שירתם ורציתי לעלות גבוה לפרוח איתם
הכרתי טיפותיו של הגשם נקוות בתוכי, יורדות מתחתי והרוח קרה ונואשת הקפיאה אותי, הכבידה עלי
ולרגע יכולתי לנגוע בקצה הכאב האפור ורציתי לעלות גבוה לראות את האור לראות את האור
אומרים השמיים כחולים מעלינו מלאים באורות אולי יום אחד אוכל גם אני לראות לראות...
ונפלתי לארץ, בשקט עצמתי עיני, אטמתי ליבי והרגשתי איך אני מתפרקת מכל כאבי, מכל בדידותי
ולרגע יכולתי לברוח כנוצה על כנפה של ציפור והצלחתי לעלות גבוה לראות את האור לראות את האור
בית אבי חוזר אל חלומי/ סימה (אחות)
אח יקר לי, שרי שלך הזכירה לי שאתה כאן, היא הדליקה נרות וכמו תמיד, היא מחזירה אותי לקרקע. רציתי לספר לך שלקיתי במחלת ה"נוסטלגיה" – אותה נוסטלגיה שאנו עורגים לה, אותה נוסטלגיה המעלה חיוך על שפתותינו.
זוכר את בית אבא? אותו הבית שאיננו עוד, אותו הבית שידענו והכרנו אושר אמיתי מהו, מה זו אהבה ומה זו שמחת חיים. רוצה לחזור לשדות, לתמימות של הורינו, אותה התמימות שאנחנו כהורים שכחנו שהיא קיימת. אותה תמימות שהתחלפה בחשדנות שלנו האחד כלפי השני, ולא משנה כמה קרוב הוא לנו. אותה תמימות שאפיינה את אבא ואמא, אותה תמימות שאפיינה אותנו. חשבנו שכל העולם חי כמונו, לא הכרנו את העולם החיצון, השונה מאיתנו, חשבנו שכל העולם מאושר בדיוק כמונו. רוצה לחזור לתמימות היפה ההיא. רוצה לחזור לגבעות במושב, רוצה לחזור לשבתות שהשכמנו וארזנו שקיות של צידה לדרך, אותה הדרך שידענו כיצד להתחיל לצעוד בה, אבל לא ידענו מה סופה, יצאנו ולא הסתכלנו על השעון, לא דאגנו שההורים יחפשו אותנו - בשקיות (בדרך כלל קרועות) שחיפשנו ארזנו פיצוחים, פירות וכל מה שהיה (כל מה שהיה היה עבורנו עולם ומלואו). לא ביקשנו סנדוויצ'ים מארומה, לא ביקשנו לחם מארז, לא ביקשנו עוגות רולדין - היה לנו הכל!!!!! . יצאנו מוקדם מוקדם בבוקר ולא חזרנו עד מאוחר בלילה. אף אחד לא ידע איפה אנחנו, לא היו פלאפונים, ולא היתה שום דרך למצוא אותנו.
והיום? הייתכן שילדינו יסתובבו להם בחופשיות ולא נחפש אותם בכל שעה נתונה? איזה חיים אלה. אתה מבין שהכל השתנה ועדיין משתנה בקצב מהיר ורצחני, ואתה לא יכול לתאר לעצמך כמה הקצב הוא חסר רחמים, כל יום אנחנו נדרשים להשתנות ולהתאים עצמנו לקידמה ולהמצאות. אין זמן להתרגל להמצאה מאתמול, וכבר על הבוקר, ממציאים דבר חדש שמה שהיה עד אתמול בערב, כבר לא רלוונטי.
תודה שאתה ואמא ומידי פעם אפילו אבא מזכירים לי שאתם רואים אותנו, תודה שאתם מופיעים בחלומותי, ותודה על כך שאתה קיים עבורי. אתה כאן איתי ואני לא רוצה שתשכח אותי. ותמשיך להופיע בחלומותי .
חיבוק גדול ממני.
אוהבת אותך ועוד נפגש....
אחותך האוהבת
אל תחליט בינתיים/ סימה (אחות)
איפה אתה עכשיו? אתה בטח עסוק בדברים אחרים ולא ממש בעולם המתוסבך הזה, עולם בו אנחנו עדיין חיים. אתה בעולם שכולו טוב, עולם של לימוד, עולם של הכנה לקראת החיים החדשים שתבחר. איך תחזור הפעם? חכה עם ההחלטות שלך עד שגם אני אגיע ונחליט יחד איזה תפקיד, איזו דמות, איזה מקום ואיזו משפחה כל אחד מאיתנו יקבל. הכי בטוח שאנחנו נתגלגל לנו בעולמות רבים אחרים בתפקידים שונים בכל פעם, אבל בסיס הנשמה שלנו נמצא על אותו עץ. אנחנו העלים שצומחים מתוך אותו עץ. נתת לי הרבה סימנים לאחרונה, אבל לא מספיק ואני רק מחכה לראות את הפנים שלך שוב. אני מתאמצת מאוד, מכניסה עצמי למדיטדציה, ריכוז ומיקוד ומייחלת לראות שוב את הפנים שלך. אני אפילו מצליחה לפעמים. הסימנים שאתה נותן לי ברורים מאוד. תודה לך אח יקר שלי! תמשיך. תמיד אוהב אותך, בכל שעה, בכל דקה ובכל שנייה עד שעיני ייסגרו ואחזור להיות שוב איתך, עם אמא ועם אבא.
החגים הם הימים הקשים לי/ סימה (אחות)
לא כתבתי לך כבר הרבה זמן. סליחה אבל למרות שאתה מדבר אלי כל הזמן, עדיין קשה לי לראות את התמונות שלך. הערב אנחנו חוגגים ראש שנה שלישי בלעדיך ובלעדי אמא. ימים קשים מאוד. הרבה דברים קרו מאז שדיברתי איתך, בטח אתה כבר מודע לכולם. בדרך כלל וביום יום אני משתדלת לחיות את החיים לטוב ולרע, אבל החגים האלה מורידים אותי ואני נוחתת על האדמה והכאב נוראי. גם הערב בטח נזכר בשטויות ובצחוקים שלנו בחגים אז אל תשכח לחגוג איתנו וגם לטעום מהמטעמים שלי. אחי היקר מכל, אני אוהבת אותך, מחבקת אותך ורוצה כבר שתחזור. רוצה כבר שנפגש שוב. אז בינתיים מאחלת לך שנה טובה ומתוקה. חבק את אימא ואבא בשבילי.
הופעת פעמיים בחלומי - פעמיים בלילה אחד/ סימה (אחות)
כן, זכיתי! זכיתי להופעתך פעמיים באותו הלילה. בחלום הראשון, קנית לי מתנה כל כך יפה כשבדיוק חשבתי לקנות. איך ייתכן שידעת את זה? אמא היתה איתנו, נראתה חולה קצת, אבל גרה איתי. התעוררתי מפחד של נפילה כשעזרתי לאמא לקום מהמיטה. כשאחזתי בה, כמעט נפלתי יחד איתה והייתי בחרדות, אבל לא נפלתי, אלא התעוררתי. חזרתי לישון ושוב חזרת אלי, כאילו להשלים את החלום. בדיוק באותם הבגדים ובאותה הסיטואציה. שאלתי אותך שוב את אותה השאלה בכל פעם שאתה מופיע בחלומותיי. שאלתי אותך "גרשון, אתה מת? באמת אתה מת? איך זה להיות מת? האם אתה רואה אותנו משם? ואתה ענית, כמו בכל הפעמים, כן, אני מת ואני בסדר, זה לא נורא כך כך להיות מת". גרשון, עד היום אני לא מאמינה שלא תחזור שוב. זה לא ייתכן! אני מנסה "להצדיק" את המוות ומנחמת את עצמי שלכל אחד הוקצב הזמן בעולם הזה, וגם יומינו יגיע. היום של כולם יגיע לעצום את העיניים ולחזור לעולם האחר - יש אומרים "עולם האמת" ואני מאמינה, כי כאן זה "עולם השקר". אני מרגיעה את עצמי בזה שאנחנו עוד נפגש וקשר זה עדיין לא הסתיים, ובעצם, הקשר הזה לעולם לא יסתיים. אני שואלת כל הזמן, מה כל כך נורא למות, ומה כל כך כיף לחיות? זה הבלבול בין החיים והמוות מאז שהלכת ועדיין מחפשת את התשובות. אני רואה אותך הרבה חולף לנגד עיני, אני באמת רואה אותך ואני יודעת שאתה נמצא איתי ומבקר אותי הרבה מאוד. נוכחותך החזקה, מורגשת. אז אני מדברת אליך ומשמיעה לך את המוזיקה שאהבת שיהיה לך טוב ושלא תרגיש שאתה מפספס כל שיר חדש בסגנון שאהבת. אני רק פוחדת שאתה לא מאושר שם למעלה ומרגיש שעזבת מוקדם מידי ולא הספקת לחוות עוד שמחות שחיכו לך. שמחות של הבנות שלך. שמחות של ההצלחה שלך בעסק. שמחות של החתונות של בנותיך ושל האחיינים והאחייניות שלך. ובכלל שמחות. אני פוחדת שאתה מרגיש שהחמצת הרבה ועצוב לי מאוד שאולי אתה נעצב בכל פעם שאתה רואה אותנו עדיין חיים כאן. אבל אני יכולה להרגיע אותך שלפחות את משימותיך סיימת להפעם, ואילו לנו עדיין מחכות הפתעות רבות. הפחד והחרדות מהפתעות קשות לא נותנות מנוח לנפש. אני כל כך אוהבת אותך אח יקר שלי. אתה כל כך חסר לי ולכולם.
איפה אתה עכשיו?/ סימה (אחות)
איפה אתה עכשיו גרשון אח שלי? כאן זה רעידת אדמה. החיים ממשיכים ומתנהלים באופן אוטומטי, ללא שום תוכן ותכלית. אני מתעוררת בבוקר, מכינה את ארוחת הבוקר לשרי, מתיישבת מול המחשב ועובדת - עד כמה שאפשר.. כל כך הרבה דברים קורים בארץ וגם במשפחה. אני מכילה הכל, צופה בטלויזיה, שומעת חדשות מידי פעם, מתעצבנת על הזבל שמשרדים בטלויזיה. מכינה צהריים, אוכלים, שותים והולכים לישון. ז-ה-ו . במשפחה הקטנה שלי קורים אותם הדברים, גיל ההתבגרות של שרי מתעתע קצת. לא מעט התפרצויות שאינני יודעת כיצד להגיב. תמיד אחרי ויכוח איתה, עולה לי חיוך קל על הפנים ונזכרת כיצד היית אומר לנו "נכשלתם בחינוך" - תמיד אמרת את זה בצורה מצחיקה ועליזה ואני, כמו שאני, מחייכת לבד ולא משתפת, במשפחה היותר מורחבת - "דום שתיקה". רוב הזמן כל אחד ספון בביתו, עם משפחתו ולעיתים רחוקות, עושים משהוא ביחד. למרות הרצונות שלי, אינני מסוגלת ליזום דברים. מרגישה כמו משותקת פתאום. כל הכוחות שהיו לי בהתחלה של הלהיות ביחד בחגים אזלו. פתאום אין לי את האנרגיות להרים את הטלפון אפילו. כמעט ואינני מתקשרת לאף אחד וגם לא מתקשרים אלי יותר מידי. זה השלב שאני קוראת לו "העיכול הגדול" - כנראה ששנתיים וחצי הביאו את כולנו למצב של שיתוק שאינני יודעת כמה זמן הוא יימשך, אבל גרשון, לא טוב ולא נוח עם המצב הזה. תסלח לי שאינני בקשר רציף עם עם תיקי והבנות. אני פשוט משותקת. קשה לי לראות אותן כי זה מחזיר אותי לאותו הרגע שאמרו לי שמתת. מחזיר אותי לשבעה,מחזיר אותי לגילוי המצבה שלך,מחזיר אותי לשנה שלך, מחזיר אותי לשנתיים שלך ועוד מעט זה יחזיר אותי לשלוש שנים שלך - זה מגיע עוד מעט. תיקי והבנות צריכות הפוגה מאתנו. הן צריכות לשקם את חייהן ואינני רוצה להזכיר להן כל הזמן שאני אחותך, האחות של האבא שנעלם להן פתאום. הצבעים של העולם כבר לא אותם צבעים. אוהבת אותך ואל תחשוב שאינני חושבת עליך בכל יום, בכל דקה ובכל רגע. חושבת עליך באוטו כששומעת מוזיקה שאהבת ומקווה שאתה יושב לידי ונהנה. אז אל תשכח לשבת לידי כל הזמן. כל כך מתגעגעת אליך אח יקר. שבת שלום
ניסיתי וכל כך התאפקתי לא להכנס לאתר, אבל כל הסימנים שקיבלתי לאחרונה אילצו אותי לכתוב לך/ סימה (אחות)
אז אחי שלי, הקיץ עבר והגשם הראשון ירד ביום שישי האחרון. לא התקשרת בהתלהבות כמו שעשית בכל שנה. לא החלפנו חוויות והתרגשות כמו בכל שנה בהגיע הגשם הראשון. הגשם היה חזק וחשבתי שאולי השנה תהיה גשומה, אתה בודאי זוכר שאמא תמיד אמרה שאם יורד גשם בראש השנה, אז השנה תהיה גשומה ומבורכת. בעצם אף אחד לא התקשר ואני ישבתי ליד החלון, הסתכלתי, חשבתי, דמיינתי וביקשתי בכל כוחי לראות ולהרגיש אותך לידי, אבל לא הצלחתי. אז ראש השנה בפתח וכבר מעל שנתיים שכולנו מבולבלים ובעצם חסרי אונים, לא יודעים כיצד, איפה ועם מי להעביר את החגים הבאים. כבר לא מתכננים חודשים מראש, לא מתארגנים ובעצם כל אחד מתכנס עם עצמו בתקופה קשה זו ומקווה שמישהוא יארגן מפגש משפחתי. אז זה לא ממש קורה. משהוא מוזר קורה בשבועות האחרונים, אני כל הזמן מקבלת מיילים מהאתר הזה, כאילו מישהוא מזכיר לי שאני צריכה לכתוב לך. הרבה דברים קרו בחודשים האחרונים. חברתי הטובה חלתה בסרטן ומנהלת מאבק קשה ומר, מאבק על חייה. קשה לראות אותה סובלת ומתייסרת. כל כך הרבה כאב וצער אני חווה איתה ואלוהים יודע מה עוד מחכה לנו. מאז שהלכת, הרגשת הבטחון כבר איננה. אני כבר לא חושבת שאחיה לנצח, בדיוק כמו שאתה לא חיית לנצח. אני כבר לא חושבת שאשאר בריאה לנצח או עד הגיעי לשיבה טובה. אני כבר לא רואה את אהוביי כאילו יחיו לנצח. אני מחפשת ומחפשת את המשמעות של להיות כאן, למה אנחנו כאן ומה התפקיד שלנו בכלל??? האם אשאר בודדה לנצח או שמא בסוף אתגבר איכשהוא ואודה בפני עצמי שלא תחזור שוב. אין רגע שאני לא חושבת עליך, אלא רק שאני עוצמת עיני ונרדמת, רק אז הכל עובר ואני נכנסת לעולם החלומות, השינה והדמיון - אבל אני שוב פוקחת את עיני ומבינה שבעצם העולם הזה הוא הוא החלום ואתה הוא זה שחי במציאות. מתגעגעת ואוהבת כל הזמן - כמה שאתה חסר לי גרשון יקר שלי.
הופעת בחלומי - תכלית ומטרת חייך ומותך/ סימה (אחות)
גרשון יקירי, אחי וחברי הטוב, תודה שהופעת אצלי בחלום שלשום בלילה. נראית כל כך טוב, חתיך, יפה, רגוע, רענן ומחוייך ועם החולצה האדומה המיתולוגית שלך. נראה לי שחשת את הספיקות שפקדו אותי בחודשים האחרונים, ספיקות ופיקפוק לגבי העולם הבא, לגבי אלוהים ולגבי החיים והמוות. ואכן, באת אלי בחלום ואמרת לי "אני רואה את כולכם, אני שומע, אני מקשיב, אני חש את כל מה שקורה איתכם כאן למטה, טוב לי כאן ובחרתי למות כמו שכולכם בחרתם למות, אל תחשבו שרע לי פה, ההיפך הוא הנכון - טוב לי ואני מאושר, יש עולם אחר מהעולם שאתם מכירים והוא הוא העולם האמיתי". תודה שהחזרת לי קצת אמונה - אמונה שכן היתה מטרה להולדתך ולמותך. ואכן מילאת את עולמנו באהבה, בחמלה, ביושר ובטוב. לימדת אותנו מה זו אהבה בין ילדים להורים, בין אחים, בין הורים וילדיהם ומעל הכל - לימדת אותנו מה היא מהות הנתינה האינסופית, לתת מבלי לדעת אפילו לבקש. תודה לך על האור שהבאת לחיי כולנו. כן היה ערך לחייך כאן וזה המסר שהעברת לי בחלום הוא ששום דבר לא היה סתם, אלא היתה פה מטרה ותכלית והשליחות שלך הסתיימה והיית צריך לחזור לשורש נשמתך. תודה אחי היקר ואנחנו שוב נפגש יום אחד. אוהבת ומתגעגעת כל כך....
דברים שרציתי לספר לך במלאת שנתיים לפטירתך/ תמי עוזי (אחות)
גרשון אחי היקר, ל"ג בעומר 2011, עברו שנתיים ואתה חסר פה מאוד. קרו פה כ"כ הרבה דברים ויש לי הרבה לספר אך איני יודעת ממה להתחיל ויותר מכך למה? איני יודעת איך קרה בכלל שאתה כבר לא איתנו? איך יתכן שבן אדם בריא באמצע החיים הולך לעבודתו ולא שב ממנה? כשתיקי הודיעה לנו באותו לילה על מותך זה היה כל כך הזוי שהייתי מבולבלת והתאפקתי לא לצחוק כי הייתי בטוחה שמדובר בבדיחה גרועה ושמישהו עשה פה טעות נוראה... כשהתחוור לי שזו לא טעות התקשרתי לתיקי שהעדיפה להשאר לבד עד אור הבוקר כדי שהבנות לא יתעוררו לתוך מערבולת נוראית וכדי שעד אז יתברר להיכן לקחו אותך ואיך מחזירים אותך הביתה... נסענו אליה בכל מקרה ובדרך לביתך הבנתי שהלכת לעולמך מבלי שניתנה לך או לנו הזדמנות להפרד. אי אפשר לתפוש את חוסר הצדק. הספקת לבנות בית בישראל והקמת עסק שאותו טיפחת אבל הדרך היתה כה ארוכה וקשה. לא הספקת לרוות נחת מגדילת בנותיך ואפילו בתך בכורתך טרם הגיעה לגיל מצוות! איך הצלחת לתעתע בכולנו כשהיה ברור לנו שנשב שבעה כי ימיה של אמא ספורים.. גרשון זו השנה השניה שאנו נאספים אל מול קברך ומתפללים שלנפשך יש מנוח. מאיר קורא קדיש עליך ועל אמא ומגיע עם רוחמה והילדים, מצוייד בכמה סידורים כדי להתפלל לעילוי נשמתך. בכלל לא תכיר איך הכל השתנה מאז שעזבת. למדנו להכיר את בני משפחתה המקסימים של תיקי. נדמה שהיית גאה לראות שהמציאות החדשה שנכפתה על כולנו גרמה להרחבת המשפחה כך שאנחנו חלק מהשמחות והאסונות שרדפו את המשפחה הכואבת הזו. מעט אחרי לכתך אמא נפטרה בייסורים והצטרפה אליך אבל התכניות שם למעלה היו שצריך להרחיב את החבורה ותוך זמן קצר התבשרנו על כך שגם שמעון, האח הטוב והצנוע של תיקי, נהרג בתאונת דרכים. כמה אסונות אפשר כבר לספוג?? וגם מי שאינם בני משפחה הוסיפו לכאב ולאחרונה מותו של שמוליק, שותפך לעסק שהלך לעולמו לאחר מחלתו, סימל מבחינתנו כי עוד חלק ממך איננו עוד. גרשון אחי היקר, אתה חסר ובעיקר בשמחות. חסרת מאוד בחתונה של יוסי שבה שמחנו ובכינו גם יחד כשהרב עפר קידש את הזוג ואיזכר בצורה מרגשת את החיבור והסמליות של בני המשפחה שאינם עוד. החלל הגדול שהותרת בלט בהיעדרותך ממסיבת בת המצוה של אבישג. אני בטוחה שמלמעלה התמלאת בגאווה כשראית את הילדה המדהימה שלך פשוט מנהלת את האירוע של עצמה. אכן יש לך סיבה לגאווה! בינתיים גם אביבה השיאה את בתה ואלי עומד להתמסד, אנו מקווים... אצל עליזה ורחמים נוספו שני נכדים, לאסף ואביחי. דוריס מגדלת 3 בנדיטים מקסימים(את התאומים כלל לא הכרת..) וסימה שהתרסקה לרצפה מאז שהלכת, מנסה לאסוף את שבריה ולשקם את עצמה. מאיר ורוחמה מלווים את הגדולים כששלומית סיימה שרות לאומי בהצלחה ואביב השתחחר מהצבא. גם אצלי שקד הפכה לחיילת אבל היה ממש חסר לי לשמוע את התגובה שלך כשהילדה הביישנית הזו הביאה את החבר הראשון הביתה. חשבתי על תגובתך בזמן שאני מספרת לך וממש יכולתי לשמוע את הטון ואת הצחוק שלך, לו היית כאן, צחוק של מבוכה מהול בהרבה חיבה ותמיכה כי אני יודעת שאתה אוהב את בנותיי כאילו היו בנותיך שלך. עד היום אני ותיקי מתרגשות מן התמונה בה אתה מחבק את שקד בבת מצוה שלה ממש כאילו היתה זאת בתך!.. תיקי, מצליחה להתנהל עם הבנות ועם המציאות המורכבת שנכפתה עליה ולא מפסיקה להוקיר את היחס בין שתי המשפחות וכן את הדודים והילדים של ראובן ודוד שתומכים ומעודדדים. גרשון, היית אח אהוב, אדם עם לב טוב ושמחת לעזור ולתת בלי לקבל כל תמורה. היית בן מסור לאמא שאהבה אותך מאוד ותמיד שמחת לעזור לה במה שניתן. אין ספק שמותך זירז את אחיזתה האחרונה בחיים.. כמו אבא, לא דרשת הרבה מהסביבה ובכלל נראה שעם אופייך הצנוע העדפת לשמור דברים בלב. אם היינו צריכים לשים לב יותר / להקשיב יותר / לדבר יותר -אנא סלח לנו שלא הבנו זאת. אני עדיין מנסה לשחזר את שיחתנו בלילה שלפני מותך, מה אמרת לי ועל מה קישקשנו כל כך הרבה?... האם הרגשת שאתה עומד להפרד מן העולם? האם בגלל זה התעקשת להתקשר אלי וחיפשת אותי גם ביום שישי וגם במוצ"ש??
גרשון, בלילה שלפני ל"ג בעומר היית קרוב לאלוהים, על הר מירון. לבד, על ראש ההר החשוך, אני מקוה שאלוהים היה עמך ברגעיך האחרונים ושנשמתך הגיעה אל המנוחה כפי שמגיע לאדם כמותך. אח יקר, נוח בשלום!
המציאות - אזכרה - שנתיים ללכתך/ סימה (אחות)
היום עברו להן שנתיים שלימות מאז שעזבת וכל יום שעובר בלעדיך הוא כמו נצח. יש שחושבים שככל שעובר הזמן, הכאב פוחת, אבל זה לא מדויק וכל מה שעשיתי בחודשים האחרונים הוא לא להכנס לאתר הנצחה זה, לא לראות תמונות שלך ואפילו לא לדבר עליך בכלל - חשבתי שכל זה בעצם חלום ועוד מעט אתעורר. אבל שוב התבדתי וכל שאני חווה הוא חוסר מנוחה, חוסר שקט וחוסר שינה. והיום שוב ראינו את הקבר שלך, שוב בכינו ולא האמנו למראה המצבה כששמך חרוט עליה ומאיר אחינו אומר עליך קדיש. כן, אותם החיים שחיינו לפני שעזבת לא יחזרו שוב לעולם. האם גם לך קשה שם למעלה או שאולי אתה נמצא בעולם שכולו טוב ואינך חווה את אותן החוויות שאנחנו בני אנוש חווים כאן? אולי אינך חווה כאב, צער, עצב, מועקה וכל מה שאתה חווה הוא אושר עילאי???? יש שמאמינים שכשאדם מחזיר את נשמתו למישהוא שם למעלה, הוא נפטר מכבלי החיים הפיזיים בעולם הזה והולך למקום שכולו טוב - אז אם כך מדוע אלה שנשארים כאן למטה חווים צער, כאב, עצב וגעגוע וחייהם ישתנו ללא הכר? מי קבע שהנפטרים הולכים למקום שכולו טוב? ואולי כפי שניקי אומר שכשאדם מת, אז הכל נגמר, אין עולם הבא, אין השגחה אלא ריק אחד גדול. אז במה להאמין? אם באמת הלכת למקום שכולו טוב, אז מדוע אנחנו אבלים? מדוע לא שמחים בשמחתך? איזה בלבול - הלוואי שמישהוא אחד היה חוזר ואומר ששם למעלה יש רק טוב ואז אני מבטיחה לך שאני אהיה המאושרת עלי-אדמות וכל היום אשיר לך שירים שמחים כדי שתשמח יותר. אחי שלי יקירי ומשוש חיי - מבקשת שתחזור אלינו ולו רק ליום אחד בדיוק כפי שחזרת ליום אחד בחלום שחלמתי עליך לא מזמן. תמיד תהיה בליבי גרשון!
שנתיים ואתה עדיין נשארת בגן עדן/ אבישג ראובן (בת)
אבא, היום זה היום שאתה חסר לנו כל כך, הרבה זמן - שנתיים. את גיל המצוות כבר עברתי ומצטערת שלא היית איתי. משפחת ראובן ובן-חיים מתגעגעים אליך נורא, אנו זוכרים אותך כבן, כאח, כבעל וכאבא! יש לנו מלא זכרונות ממך, אך חבל שהלכת. שם, בגן עדן אתה תפגוש את סבתא שרה וסבא אברהם וגם את שמעון, אח של אמא. גן עדן הוא מקום של צדיקים ואלוהים בחר בך בגיל כל כך מוקדם בגלל שהוא יודע שאתה אבא נפלא. אז אבא לסיום אני רוצה להגיד לך שלמרות שאנחנו לא רואים אותך, או לא מדברים איתך, אני לא יכולה פשוט להחליף אותך אבא! כל השנים שהיו איתך היו כמו חלום.
בת מצווה לאבישג שלך/ סימה (אחות)
בתך הבכורה כבר בת מצווה - כן היא צמחה והפכה להיות לנערה יפה, אמיצה, נבונה וכל כך דומה לך. אני מקווה שהיית וחיבקת אותה אחי היקר. הנה קצת תמונות שתוכל להתגאות! כל כך מתגעגעת אליך.
לו היה לי רק יום אחד נוסף לראות אותך הייתי................../ סימה (אחות)
אומרת לך כמה שאני מאושרת שאתה בחיי. נראה היה שרק אתמול ראיתי אותך ואם רק ידעתי מה שאני יודעת היום - הייתי משנה הכל ועושה הכל אחרת. אילו היתה לי רק שעה אחת נוספת לראות אותך, הייתי מחבקת אותך ונפרדת ממך. תודה אחי היקר את מה שהכנסת לחיי במשך 50 השנים שהוקצבו לך. אתה היית אדם הכי משמעותי בחיי. תודה על כל מה שעשית, ואם היה ביכולתי, הייתי עושה הכל רק לשמוע אפילו מילה בודדת אחת נוספת מפיך. לפעמים אני רוצה להתקשר אליך ופתאום נזכרת שבעצם אתה לא תענה לי בכלל לטלפון ואז הלב מתחיל לבכות ולדמם בכל פעם מחדש. בא לי פשוט להתחבא במקום בו אף אחד לא ימצא אותי, להיות בין השמים לארץ ואולי אצליח לדבר איתך ולעדכן אותך בכל הדברים והסיפורים מאז שהלכת. אני יודעת - גם אם לא אמרת לי את זה - שיש לך הרבה מה להגיד לי ולכולנו כאן. יש לך הרבה מה לומר לתיקי, לאבישג, להגר ולשרי - אולי להתנצל על כך שמיהרת כל כך להגיע לשמים מבלי להפרד וזה הותיר את כולנו בהלם מוחלט - כמו רוח סערה עלית למעלה. אז איך זה ייתכן? הרי שעה לפני כן עוד דיברת עם שרי שלך, שלוש שעות לפני כן עוד אכלת משהוא, ארבע שעות לפני כן עוד התכוננת לערב החשוב שלך, שש שעות לפני כן עוד דיברת עם תיקי ושבע ושמונה שעות לפני כן אירגנת את הבנות שלך וליוות אותן לבית הספר, אז איך ייתכן שמכל הפעילויות וההתעסקויות האלה לא נשאר דבר? לא נשאר דבר מכל מילה שהוצאת באותו היום מהפה, בכל המכשירים שנגעת, בארוחת הצהריים שאכלת, איך ייתכן שכלום אבל כלום לא נשאר והכל בעצם היה כמו חלום? איך קרה שלמדנו בין רגע את הדבר החשוב ממנו כולנו בוחרים להתעלם והוא "הרגעיות בחיים" - אנחנו כאן עכשיו ואין בטחון מה יקרה לנו בעוד שנייה. איך המוות שלך עשה רעידת אדמה שעדיין רועדת כאילו לא עברו כמעט שנתיים מאז שהלכת. קשה פשוט להגיד לך שלום (ולא להתראות). תוכל לעזור לנו להבין מה קורה לנו כאן? עכשיו כשאתה מקורב לאותו אחד שמנהל את החיים שלנו, תוכל לשאול אותו מה הוא בעצם רוצה שנעשה? בשביל אנחנו כאן? תאמר לו שלא כולם גאונים גדולים בתורתו, אלא אנשים פשוטים ורוצים תשובות פשוטות בכדי שנבין מה לעזאזל אנחנו עושים כאן בכלל? מה התכלית ולמה? אני כל כך מייחלת לראות שוב את עיניך מלאי ההבעות, פניך מעולם שיקרו את שהלב שלך הרגיש - תמיד ידעתי מה עובר עליך גם אם לא דיברת כלל. אני רוצה לראות את עיניך אפילו רק לשנייה אחת בודדה ולהספיק להתבונן בהן ולהגיד כמה גאים היינו באבישג שלך שחגגה את מסיבת בת-המצווה אתמול בערב. החגיגה שלא הספקת להשתתף בה. כמה שחסרת לנו!!!!!!! רוצה להאמין שהיית איתנו בחגיגה וראית והתגאית באבישג איך שהיא צמחה, יפתה ועוד מעט הופכת לאשה, איך היא רקדה, איזה כישרון היא הפגינה. אבל הכישרון האמיתי שלה הוא "כישרון ההשרדות" - ההשרדות היומיומית לאחר שאיבדה אבא מדהים ואהוב. ואותו אבא אהוב לא יכל לשמוח ולהתגאות בערב המשמעותי של חייה. אבא שלא הספיק לבחור בגדים, אולם, תפריט, נעליים למסיבת בת המצווה, לבחור הזמנות. אבא שלא הספיק לרקוד ריקוד ראשון עם בתו בת המצווה, אבא שלא עמד בפתח האולם ושמח לקראת המשתתפים בשמחתו הגדולה. תיקי עשתה זאת בגדול! מזל שידעת לבחור אפילו את אלמנתך - החכמה היא באמת להותיר אלמנה חזקה שתוכל לאסוף את השברים ולהמשיך הלאה. גרשון שלי, עכשיו נשאר רק להמתין בסבלנות שאולי תצליח לדבר אלי.
משהו../ הגר ראובן (בת)
היייוש..מה קורה? מחר אנחנו נוסעים לדוד ראובן..ואנחנו נאכל ארוחת ערב:) וסימה גם הזמינה אותנו ביום שבת. סימה הייתה פה לפני כמה שבועות....היא הביאה לנו מתנות..אהה..ואתה יודע מי התחתן?! יוסי ונטלי , ורד ושי (הוא חבר [בעל] של ורד...סיון ועידן הכירו בניהם:] בא לי צ'יפס ושווארמה {כמו שהינו אווכלים איתך..} וסימה? כמה את יכולה לכתוב ? מגילת יום העצמעות עשית לנו פה ! הדודים עוזרים לנו מאוד... ואנחנו בקשר עם כולם ואם אתה רואה משהו טעים לאכול תביא לי מלמעלה ואתה מפסיד "היפה והחנון" אלכס: "אממ..ובכן , אממ..כמו שאמרתי יש לי הרגשה שאני לא הולך לנצח במשימה הזאת , אמ..כלומר, כי אני ממש לא יודע להתחיל עם בנות! ככה אלכס (מהיפה והחנון מדבר) :D ייייאללה ביוש <3
חסרת לנו מאוד היום כי כולנו שוב נפגשנו/ סימה (אחות)
לאסף נולד ילד שני והיום היתה ברית המילה. נוכחותך ונוכחותה של אמא הורגשו מאוד. למדתי שבכל פעם שכולנו נפגשים באירועים שונים (ועדיין לא מספיק) כמה צריכים כולנו להעריך שיש אחים ואחיות. לפני שעזבת כאן חשבנו שכלום לא יקרה לנו והמושג אח או אחות היה מובן מאליו, חשבנו שכל החיים עוד לפנינו ולא התפנינו יותר מידי לחגוג אירועים משפחתיים כולנו יחד. כל אחד הלך לדרכו, בנה בית וגידל משפחה ולא ממש התייחס לאחדות המשפחה. ועכשיו קיבלנו זבנג כל כך חזק שאיננו יודעים עדיין כיצד לצאת ממנו. איזה חלל עצום שבלתי ניתן למלאו. לא עוד נוכל באמת לשמוח, לא עוד נוכל באמת לחגוג אירועים ושמחות. הכל השתנה. הכל פתאום הפך להיות כל כך לא ברור, כל כך לא מובן מאליו וכל כך אפור. אני חיה לי מיום ליום ובכל בוקר שאני מתעוררת אני מבינה שהנה הרווחתי את יום האתמול. בכל יום ששרי שלי מתעוררת אני אומרת שאיזה מזל שעדיין יש לה אותי ולי יש אותה. בשבוע שעבר נפטר בקיסריה ילד בן 15 משפעת ולא ידעתי מה להגיד למשפחה. אתה מבין שבית המשפחה נהרס לגמרי. גם הם לא ישמחו שוב לעולם. אני מנסה להאמין שאתם שם למעלה נהנים מחיים אחרים והעיקר שטוב לכם שם למעלה. אני מתפללת שטוב לך שם, לא איכפת לי ולא משנה לי אם אני סובלת כאן, העיקר שאני אדע שטוב לך שם!! לפעמים אני מאמינה שהחיים כאן הם עוד תחנה מיני רבות ושהסוף שלי עדיין לא הגיע, אולי יש לי עוד מה לעשות פה, רק שאינני מבינה מה עוד אפשר לעשות עכשיו שאתה לא כאן. אינני מבינה מה כל כך טוב להגיע לעולם הזה ולהרגיש לא טוב ברוב הזמן. מה כל כך טוב לאותן משפחות שאיבדו את היקר להן מכל? מה הטעם שנשאר להם בכלל בחיים? אין לי מושג מה קורה פה והאם בכלל יש אלוהים שם למעלה שמכוון אותנו ומשחק בנו כמריינטות שלו? מה הוא משיג בזה בכלל? מה הוא בכלל רוצה מאתנו? מדוע הוא כל כך אכזר לפעמים? כל יום אני מאבדת עוד ועוד אמונה ואפילו לא יודעת במי להאמין, במה ולמה? אני לא רוצה לאבד לגמרי את האחיזה במשהוא הזה שנקרא אלוהים, אבל אינני שולטת בזה יותר ואינני מוצאת את התשובה לכל מה שקרה לך, מדוע עזבת כל כך מוקדם את החיים, מדוע מיהרת להגיע לשם? בדרך חזרה מנהריה הערב הסתכלתי במקום שעברת תאונה קשה שמונה חודשים לפני שנפטרת וחשבתי שזו היתה כפי הנראה אזהרה ממנו שם למעלה כדי שתלך להבדק, אבל למרות שהגעת למיון, סירבת להבדק וחשבת ש"לי זה לא יקרה". למה לא נבדקת? הרי קיבלת אזהרה בצורת תאונה ולא ממש התייחסת לזה ברצינות. אם היית נבדק אז כל החיים שלנו היו נראים אחרים היום. כל העניין הזה של גורל מבלבל מאוד..... היום גם למדתי איזה שורשים יש לנו, איזה "ניגונים" נטעו בנו הורינו ומה יצא מאיתנו. רק חבל שהחיים לא יחזרו להיות כמו פעם. אני מקדישה לך שיר "שתלתם ניגונים בי אמי ואבי" בכדי שתגיד לאמא ולאבא שאנחנו אוהבים אותם ותודה להם בשם כולנו. תגיד לאמא שהיא כל כך חסרה לנו ושלא תכעס שמותך האפיל על מותה אבל היום אני בוכה עליה יותר מתמיד. שתי השורות האחרונות של השיר אומרות: "עיניי אעצום והריני אתכם מעל לחשכת התהום"....
אני מחבקת אתכם ותמיד תהיו בליבי.
איזה יום קשה עבר עלי היום/ סימה (אחות)
גרשון יקר שלי, היום הלכתי ללווייה של חברה בשם סימה שרק לאחרונה הכרתי מקרוב מאוד. היא נפטרה ממחלת הסרטן ורק בת 39. השאירה בעל כואב ושני ילדים קטנים עוד לפני בר מצווה, בדיוק כמו שאתה השארת את בנותיך ואפילו עדיין לא ערכת להן מסיבות בת-מצווה. את סימה הכרתי מקרוב רק בחודשים האחרונים והיא נכנסה לעמקי נשמתי. ראיתי את המאבק המתמשך שלה בשלוש השנים האחרונות במחלה הארורה הזו. לא אשכח את עינייה הכבויות כשהחזירו אותה הביתה למות, כי כבר לא היה מה לעשות איתה בביה"ח. חיבקתי אותה חזק והיא שאלה אותי אם אני חושבת שהיא תחיה. אמרתי לה שאסור לה לוותר עכשיו לאחר כל כך הרבה פעמים שכולם חשבו שהיא הולכת למות. היא עברה השתלת מח עצם בפעם השלישית לפני חדשיים ולצער כולם, חיידק אחד נכנס לדם וגרם לקריסת המערכות. היא היתה בתרדמת כשבועיים ובגלל אומץ ליבה ומאבק ממושך היא הצליחה להתעורר, אבל אז כבר לא היה מה לעשות. כשראיתי את הגופה שלה מונחת על המשטח בבית העלמין, זה החזיר אותי ליום בו קברנו אותך. לא הצלחתי להרגע וכאילו שוב אנחנו קוברים אותך. בעלה ושני ילדיה הקטנים היו המומים ורק סימה שכבה לה ללא כאבים, צנומה ושקטה. התפללתי שאולי היא תזיז רגל או יד, ואולי היא סתם ישנה, אבל זה לא קרה. בעלה כתב באופן קבוע טור באינטרנט http://www.nrg.co.il/online/29/ART2/182/049.html#talkback וזה עצוב כל כך לראות כמה הוא יחד עם סימה וילדיהם נאבקו בכל כוחם לנצח את המחלה, אבל זה לא קרה. במהלך הלווייה פתאום הופיע לו פרפר לבן גדול וחג סביב האבלים, וזו היתה סימה! או אולי זה היית אתה? אני לא מבינה איך העולם הזה קיים? למה בכלל אנחנו פה? מה התכלית? מה המטרה? לי נראה שיש רק כאב ומעט רגעי אושר ושמחה. ועוד יותר מעט מאז שאתה עזבת. עכשיו גם סימה נחה ומרחפת לה למעלה. מביטה בילדיה הרכים שלא יוכלו יותר לומר את המילה "אמא". כמו שאבישג, שרי והגר לא תוכלנה להגיד את המילה "אבא". כל כך מתגעגעת אליך אחי היקר.
כמה זמן שלא כתבתי לך. אבל לפחות אני מדברת אתך כל רגע ורגע!/ סימה (אחות)
שלשום חגגתי 50 והופתעתי לגלות כמה שאני נאהבת על ידי המשפחה ועל ידי החברים הטובים שלי. כמה שחסרת לנו שלשום בערב. הלב נקרע לראות את כולם ורק אותך לא. אז החיים ממשיכים כאן. בגדול, הכל כרגיל, כדור הארץ עדיין מסתובב סביב צירו ולא קרה שום דבר מיוחד. אותם הדברים הרגילים, אותם המקרים הקשים והחריגים, כמו רציחות, התאבדויות, פוליטיקה מסריחה, שנאת חינם ועוד כאלא וכאלה אשר לשמחתי הם נחסכים ממך בשלב זה עד ששוב תחזור אלינו. תאריך את פסק הזמן שלך למעלה, כי באמת אתה לא מפסיד כלום. אנחנו הם אלה שמפסידים. אנחנו חיים בחוסר ידיעה של מה יהיה מחר, מה יהיה בעוד דקה. אנחנו אלה שנשארו עם החרדות ליקירינו. החרדות לבריאות שלהם וחלילה שלא יקרה שום דבר רע או אסון. אסון אותו חווינו כשאתה עזבת אותנו באופן כה מפתיע וללא שום הודעה או התרעה מוקדמת. החזיונות, החלומות, התהיות, הבהיות והאשליות הם אלה ששולטים בי - התהיות של מה בעצם קרה כאן לעזאזל, למה אתה לא כאן איתנו? למה לא חגגנו לך יומולדת 50 כמו שחגגו לי? למה היית צריך להתחשב בחבר שלך שחלה באופן פתאומי. אתה בטוב ליבך, עם המוסר והמצפון יוצאי הדופן לא רצית לשמוח ולחגוג את יום ההולדת המשמעותי הזה כשחברך הטוב חולה. ככה היית, איש מתחשב, צנוע ומסור לכל אלה שאהבת. כאילו שחשבת שזה לא מגיע לך. לא מגיע לך לשמוח כשאדם שיקר לך חולה. אולי אם היינו חוגגים לך כמו שחגגו לי, אז היינו מתנחמים בזיכרונות מיום ההולדת שלך. היינו זוכרים כמה שמחת, אבל זה לא קרה. אני חולמת את אמא בשבוע האחרון מספר פעמים ובכל אותם הפעמים אמא מחבקת אותי חזק וכאילו מגוננת ושומרת עלי. את החיבוקים אני מרגישה כאילו הם במציאות. עוצמת החיבוקים היא כל כך גדולה שאינני זוכרת עוצמה כזו כשהיא היתה בחיים.אינני רוצה להתעורר ולהרפות, אלא רוצה להמשיך ולחוש את החיבוק שלה. אני יודעת שהיא שומרת עלי והיא באה לאחל לי מזל טוב לכבוד יום הולדתי. תמסור לה בבקשה שאני אוהבת אותה ושאני מאוד מתגעגעת אליה. קיוויתי שגם אתה תבקר אותי בחלומות, אבל מזמן לא באת. אז אם תוכל, בבקשה תבוא אלי בחלום, אני רוצה לדבר אתך. רוצה לספר לך הרבה דברים שאין לי למי לספר. אתה היית איש סודי, החבר האמיתי שלי. האדם היחיד שידע הרבה דברים שאף אדם אחר בעולם לא ידע ולא ידע לעולם. החוסר של אח, חבר, תומך ואוהב הוא גדול מידי, כמו בור ענק עם קוטר עצום ומליוני ליטרים של מים, לא יכולים למלא אותו. פעמים רבות לא היינו צריכים לדבר בכלל, רק העיניים שלך דיברו, גם אם לא אמרת אף מילה. גרשון יקר שלי, עם כל מה שקורה איתי ביום יום - אתה תמיד נמצא איתי ולעולם תמיד תהיה איתי.
יום כיפור - אדם משול כחרס הנשבר - אדם יסודו מעפר וסופו לעפר/ סימה (אחות)
כל מחשבותיי יהיו נתונות אליך אחי היקר ואליכם אמא ואבא יקרים. בשיר ונתנה תקף כתובות המילים הללו: "בראש השנה יכתבון / וביום צום כיפור יחתמון כמה יעבורון וכמה יבראון / מי יחיה ומי ימות (כמה יעברו מן העולם = ימותו, וכמה יוולדו) " האם ביום הכיפורים לפני שנתיים אותו יום הכיפורים האחרון שלך כאן, כבר אז התקבל הדין שלך ושל אמא? האם כבר אז ידעתם שלא תהיו כאן יותר לחוות את יום הכיפורים? אומרים שהנשמה יודעת מתי היא חוזרת לשורש שלה למעלה, ואני מנסה לחשוב כל הזמן אם באמת ידעת שאתה מחזיר את נשמתך לבורא כבר ביום הכיפורים לפני שנתיים? השאלה הזו מטרידה אותי ומנסה להבין מהי אותה תחושה של הנשמה ברגע שנאמר לה שהיא אמורה לחזור לביתה. בהמשך השיר כתוב: "כי לא תחפץ במות המת / כי אם בשובו מדרכו וחיה ועד יום מותו תחכה לו / אם ישוב מיד תקבלו" איך היה המפגש שלך עם אלוהים? האם הוא באמת שם? האם באמת הוא נמצא? למה הצרות, הטרגדיות, האסונות האלה שנוחתות עלינו כאן? מתי נוכל לדעת את כל התשובות לשאלות האלה? מתי נחזור כולנו לשם?
השנה אולי גם אלך לבית הכנסת לשמוע תפילה, לבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו, לבקש גם ממך סליחה אם פגעתי בך או באמא. אני מבקשת שתשמע אותי ותסמן לי שאכן סלחת.
ונתנה תקף - השיר מופיע בצד השמאלי של המסך ונתנה תקף קדושת היום / כי הוא נורא ואיום ובו תנשא מלכותך / ויכון בחסד כסאך ותשב עליו באמת / אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד / וכותב וחותם [וסופר ומונה] ותזכר כל הנשכחות / ותפתח ספר הזכרונות ומאליו יקרא / וחותם יד כל אדם בו ובשופר גדל יתקע / וקול דממה דקה ישמע ומלאכים יחפזון / וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום-הדין / לפקוד על צבא מרום בדין כי לא יזכו בעיניך בדין / וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון. כבקרת רועה עדרו / מעביר צאנו תחת שבטו כן תעביר ותספור ותמנה / ותפקוד נפש כל חי ותחתך קצבה לכל בריה / ותכתב את גזר דינם.
בראש השנה יכתבון / וביום צום כיפור יחתמון כמה יעבורון וכמה יבראון / מי יחיה ומי ימות (כמה יעברו מן העולם = ימותו, וכמה יוולדו) מי בקיצו ומי לא בקיצו / מי במים ומי באש מי בחרב ומי בחיה / מי ברעב ומי בצמא מי ברעש ומי במגפה / מי בחניקה ומי בסקילה מי ינוח ומי ינוע / מי ישקט ומי יטרף מי ישלו ומי יתיסר / מי ירום ומי ישפל / מי יעשיר ומי יעני
ותשובה ותפלה וצדקה - מעבירין את רוע הגזרה כי כשמך כן תהלתך / קשה לכעוס ונוח לרצות כי לא תחפץ במות המת / כי אם בשובו מדרכו וחיה ועד יום מותו תחכה לו / אם ישוב מיד תקבלו. אמת כי אתה הוא יוצרם / ואתה יודע יצרם כי הם בשר ודם: אדם יסודו מעפר / וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו / משול כחרס הנשבר כחציר יבש וכציץ נובל / כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח / וכחלום יעוף ואתה הוא מלך / אל חי וקיים אין קצבה לשנותיך / ואין קץ לאורך ימיך ואין שעור למרכבות כבודך / ואין לפרש עילום שמך שמך נאה לך / ואתה נאה לשמך ושמנו קראת בשמך / עשה למען שמך וקדש את שמך / על מקדישי שמך...
יד ענוגה היתה לה - אמא - אני מתגעגעת אלייך מאוד/ סימה (אחות) יד ענוגה הו, יד ענוגה הייתה לה. איש לא העז געת בה זוג שפתיה שני חן רק לנשיקות נוצרו הן הוי, אמא, רק לנשיקות נוצרו הן.
הוי, עין שחורה הייתה לה אור וצל התנגשו בה על מצחה רעד אור טל הילדות מלא הוד, הוי, אמא, טל הילדות מלא הוד.
הו, ויהי ערב, ויהי ליל חרש נשק צל אל צל אז את ליבה מסרה לו את כל ליבה מסרה לו. הוי, אמא, את כל ליבה מסרה לו.
הו, יד ענוגה הייתה לה.
אלוהיי - תגיד לי איך לעצור את הדמעות/ סימה (אחות)
אלוהיי, אלוהייייייייייייייייייייייייייייייייייי כל הנשמההההההההההההה שנתת בייייייייייייייייייייייי אלוהיי.................
אלוהייייייייייייייייייייייי תגיד לי איך לעצור את הדמעות תגיד איפה יש עולם אחר לחיות תגיד לי למה אין אמת, רק הזיות אז למה לנסות ולהמשיך עכשיו לבכות לאורך הים אין גלים - יש עולם שנשבר לרסיסים על המזח לאורך הים אין גלים - יש עולם שנשבר לרסיסים על המזח
אלוהיי.... תגיד לי איך לעצור את הדמעות אלוהיי.... תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות כל הנשמה.... שאנשים רצים אל תופת כמו אל ים אני ארוץ אל תוך האש אם יחזרו משם לאורך הים אין גלים - יש עולם שנשבר לרסיסים על המזח לאורך הים אין גלים - יש עולם שנשבר לרסיסים על המזח
תגיד לי איך עם המוות אתה חי מסתיר הדמעות בכל לילה - תגיד לי עד מתי האש שקוראת לי לא נמצאת שם באמת וזה שנעלם האם יחזור או כבר מת
לאורך הים אין גלים - יש עולם שנשבר לרסיסים על המזח לאורך הים אין גלים - יש עולם שנשבר לרסיסים על המזח
אלוהיי................. תגיד לי איך לעצור את הדמות תגיד לי אלוהייייייייייייייייייייייייייייייייייי
